שאלה: האם אדם שנמצא בבריכה או בים חייב בחבישת כיפה?
תשובה: הגמראבקידושין (לא.) אומרת, אמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שילך בקומה זקופה, ואמר רב הונא שלא הלך ארבע אמות [בערך שתי מטר] ללא כיסוי הראש. ומשמע מהגמרא שיש חיוב מן הדין ללכת עם כיסוי ראש, מפני שהגמרא הצמידה דין זה לאיסור הליכה בקומה זקופה. וכן כתב בקיצור פסקי הרא"ש (אות מו), ובספר המנהיג (דיני תפילה אות מט). אלא שבגמ' בשבת (קיח:) נאמרה הלכה זו בלשון א"ר הונא 'תיתי לי' דלא מסגינא ד' אמות בגילוי ראש וכו'. ופרש"י (ד"ה תיתי) ישולם שכרי. ולשון 'תיתי לי' כתב הכלבו (סי' יא) שהוא לשון חסידות. וכ"כ בתשב"ץ (סי' תקמז) כמו שכתב בשמם הבית יוסף (או"ח סי' צא). וכן כתבו התוס' בבכורות (ב: ד"ה שמא) שכאשר אמרה הגמ' לשון זה משמע שלא כולם נזהרו בזה והשאלה איזה סוגיא עיקרית האם הסוגיא בשבת או בקידושין, ולכאורה בזה תלוי הדיון הנ"ל.
והט"ז (סי' ח סק"ג) כתב, לאסור ללכת בגילוי הראש מן הדין, ומשום שהדבר חוק אצל הגויים, ויש בזה משום "ובחקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). אך האחרונים דחו דבריו דאיסור זה שייך דווקא בחוק שהוא ללא טעם וסיבה, אבל אם מסיר הכובע מחמת סיבה של חום או עייפות, וכיוצא בזה, לא שייך בזה חוק וכמש"כ הב"י (יו"ד סי' קעח) בשם המהר"י קולון (שרש פח). ובאוצרות יוסף צירף עוד, מש"כ הב"י (שם) בשם הרא"ם בספר היראים (סי' פח) שמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שקבלה מידם שהוא מחוקות הגויים. ובאג"מ ח"ד (יו"ד סי' יא אות ג) כתב, שבזמננו גם הט"ז יודה שאין בזה משום חוקות הגויים.
אולם הטעם להחמיר בכיסוי ראש בזמן הזה כתב בספר דברי ירמיהו (הלכות דעות פ"ה ה"ו), ועתה המנהג לכל הנוהגים בדרכי התורה, ונעשה מנהג ואיסור ככל מנהגי איסור אשר יסודתם בדרכי מוסר ויראת ה' אשר לפי דעת הראשונים ז"ל מטעם נדר ואיסורו דאורייתא. מבואר מדבריו שהחשיב זאת כמנהג שנעשה כנדר ואיסורו מהתורה. אולם עיין בספר כל נדרי (פרק עב ס"ה) דלחלק מהפוסקים הוא רק מדרבנן. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ב (פ"ז הי"ג) דהטעם לאסור אף שלא בזמן התפילה, כיון שכיום כל שומרי התורה והמצות מכסים ראשם, א"כ יש איסור לגלות הראש מדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתיר בפניהם וכמבואר בנדרים (טו.), והוא כדברי הרב דברי ירמיהו, דענין חיוב של מנהג נובע מכח דברים המותרים וכו'. ובתשובות יביע אומר ח"ו (או"ח סי' טו) נימק שטעם האיסור הוא, שהיות והכיפה הפכה לסמל לאדם דתי, שמורא שמים עליו, וכשהולך בגילוי הראש יש חשש שיחשידוהו לפורק עול מלכות שמים מעליו, ונאמר (במדבר לב, כב) "והייתם נקיים מה' ומישראל", ונאמר (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". והגם שאין בידינו להמציא איסורים מדעתנו, מ"מ יש טעם מסתבר לומר שיש בזה עכ"פ יותר ממדת חסידות, וכל שיש לו כיפה יצא מחשש מראית העין. וכן בספר הלכה ומנהג ח"ה (סי' ג) ביאר, שטעם האיסור להיבדל מן אומות העולם ולהיותו ניכר כבן אברהם יצחק ויעקב. הרי שנחלקו האחרונים האם חיוב חבישת הכיפה הוא משום דין או חסידות.
וכאשר האדם רוחץ בבריכה או בים אין לחייבו להניח הכיפה על ראשו אף שנמצא זמן ארוך בתוך המים, כיון שמקום זה נחשב כבית מרחץ שאין האנשים מכסים את ראשם. אבל כאשר האדם נמצא מחוץ למים על מנת לאכול או להתענג, אזי בשעה שאוכל וצריך לברך על המאכל שמכניס לפיו ישנו חיוב לכסות ראשו בשעת הברכה [ואף את גופו יכסה על כל פנים ע"י המגבת]. אבל שלא בשעת הברכה אין חיוב להיות עם כיפה. וכן כתב בילקוט יוסף (סי' ב הי"ז). ויש אומרים שישנו חיוב לכסות ראשו.
סיכום: אדם השוהה בבריכה או בים אפילו זמן ארוך, אין צריך לכסות את ראשו, אבל שיוצא מהמים אם רוצה לאכול בזמן הברכה חייב לכסות ראשו, אבל שלא בזמן הברכה ראוי שיכסה ראשו. וי"א שחייב לכסות.